איך פונט קטן שינה את חיי

אם אתה מזהה את עצמך בסיפור, אני לוקח אחריות ומתנצל על הטון. באיחור של כמעט 30 שנה.

חיילי "תלפיות" קיבלו תמיד יותר מדי משימות. בנוסף ללימודים קשים בתואר ראשון במדעים, היינו מציידים אותם במטלות נוספות שלא ישתעממו חלילה. באותו ערב, היה על החניכים הבוגרים בשנה ג' להציג את תוכנית הפרויקטון שלהם. ירון, מפקד שנה ג' (ומחליפי מאוחר יותר) הזמין אותי כמפקד התוכנית להשתתף ושנינו התיישבנו בספסל האחורי.

החניך שנבחר להציג את הפרויקטון הראשון פתח בשקף מעניין במיוחד. הצלחתי לקרוא רק את הכותרת. בניגוד להרגלי כמפקד מכיל ותומך (כך לפחות דמיינתי את עצמי), הערתי לו בתקיפות מיותרת, שבשנה שלישית ואחרי כל כך הרבה קורסים ומצגות כדאי שהאותיות בשקף יתאימו גם למי שצופה מהספסל האחורי. השתררה דממה.  

ירון הסיר את משקפיו, הושיט לעברי ואמר בשקט האופייני שלו – "תנסה". רגע של קסם. האותיות הקטנות חזרו לגודל קריא והנחיתי את החייל להמשיך. בדיעבד, הסתבר שזה היה במקרה מספר נמוך במיוחד, אבל בדיוק מה שהיה חסר לי.

תוך מספר ימים היו לי משקפי ראייה. פעם ראשונה . לפעמים לבעיות מורכבות יש פתרון פשוט.

עיניי נפקחו. לא חשקתי לחזור לתחום פיתוח אמל"ח אליו עמדתי לשוב בתום הפיקוד המרתק על "תלפיות". ערגתי להצטרף לחבריי בהייטק האזרחי שהיה אז עוד בראשיתו. ראיתי בבהירות שיש דרך אחרת בשבילי.

תוך שבועיים, הייתי במשא ומתן להצטרפותי לחברת הדגל של ההייטק הישראלי באותה תקופה. הודעתי למפקדיי שעם סיום ההתחייבות שלי ואחרי כמעט 6 שנים בקבע, אני מתכוון להשתחרר. תוך חודשיים כבר הייתי אזרח והתחלתי הרפתקאה ארוכה של 28 שנים ומיליוני ק"מ של טיסות מסביב לעולם לקידום טכנולוגיה ישראלית בעולם הגדול.

לחייל שהציג את הפרויקטון, זו לא רק התנצלות אלא גם תודה. אגב, לדעתי אולי בכל זאת השתמשת בפונט קצת קטן מדי. בוודאות, שינית את חיי.

מספר שנים מועט לאחר מכן, גיליתי שאפשר להוריד את המשקפיים ולתת לראייה לשפר את עצמה.  זה עבד! המשקפיים לא נעלמו. הם הוחלפו. מסתבר שאני מתקשה בראייה מקרוב. כחובב קריאה מושבע, על המשקפיים האלו אני כבר לא מצליח לוותר. גם לא ברגע הזה מול המסך.

לפני מספר חודשים החלטתי לסיים את חווית ההייטק ולרתום את כל מרצי לקידום בריאות מצוינת לכולם. מבטיח לא לחכות 28 שנים לספר מה היה הטריגר. מי שמתעקש ימצא רמזים כבר היום באתר "אח לדרך".